צירים מאוחרים - Be-Doula

צירים מאוחרים

כרמי מרציאנו דולה

קוראות יקרות,

גם במרחק הזמן אני יכולה לחוש, לחוות את חווית הלידה שלי לפני קרוב ל-31 שנים. הגוף לא שוכח והנשמה בטח שלא. גם היום במרחק הזמן, אני חשה את תחושת היובש בשפתיים כשלא היה מי שיגיש לי לגימת מים. זוכרת את תחושת העלבון שלא היה אדם אחד שחייך אליי בכל השעות הארוכות. והיום, כשאני קוראת, שומעת ויודעת שאפשר גם אחרת אני קוראת לכן אחיותיי הנשים – לא לפחד! לבקש, להגיד, לדעת להקשיב לגופנו – כי הרי ללדת אנחנו יודעות הכי טוב.

כרמי.

בית חולים "דגני", יפו, שנת 1978, השעה 4 לפנות בוקר.

אשה צעירה, כרסה בין שיניה, מלווה ע"י בעלה לחדר יולדות. מפוחדת, לא יודעת מה צפוי לה בהמשך. אחות חמורת סבר, מקבלת אותה בחדר הקבלה (קצת הפריעו לה לנמנם) -"מה הבעיה ?" היא שואלת (כאילו שלבוא ללדת זו בעיה), "יש לי צירים, ונדמה לי שירדו המים" אני עונה לה בחשש, "כנסי לחדר, נבדוק אותך". אני נכנסת לחדר קטן, בלי חלון, אוירה קרה ולא נעימה, אורות ניאון חזקים, שוכבת על המיטה, בעלי מחכה בחוץ, אין כניסה לשותפים בחדר לידה. האחות נכנסה, שואלת פרטים טכניים: שם, שבוע, הריון, רופא מטפל, בעיות בהריון… אפילו לשנייה לא מעיפה מבט לעברי. מחברת אותי למוניטור לבדיקה, והולכת. אני לבד, החגורות לוחצות, המוניטור רועם כמו תותחים בקצב דפיקות הלב שלי. מה קורה? מה הולך להיות עכשיו? האם זה כואב? האם אחזיק מעמד? מחשבות אלה מנקרות במוחי ללא הרף.

אחרי חצי שעה, האחות נכנסת, מסתכלת…"יופי! אפשר לקבל אותך. בואי נעשה לך חוקן" אמאל'ה…

האחות מביאה צינור מחובר לבקבוק גומי, מכניסה לי את הצינור לתחת, ושופכת לתוכו מים חמים. מזכיר לי את הסרט עם האסיר בכלא התורכי.

מוציאה מכשיר גילוח, מגלחת את ערוותי, נותנת לי מגבת "לכי להתקלח".

מרגישה מושפלת, פוחדת, מנסה להיות אמיצה.

נכנסת להתקלח, מתפללת שהכל יעבור מהר ובשלום!

אחרי המקלחת מלווה אותי האחות לחדר גדול שבו שוכבות כ 5 נשים, שרק וילון מפריד ביניהן. מדי פעם אני שומעת קולות בכי "אמא, כואב לי", "יא רבאק, מה עשית לי"… האחות עדיין לא מחייכת, משכיבה אותי על המיטה, מחברת אותי שוב לרצועות המגעילות האלה, על הגב, תנוחה שאני הכי לא אוהבת.

מכניסה לתוך הוריד מזרק, שהיום אני יודעת שהחומר שהוכנס לגופי היה פיצוצין (פיטוצין בשפה הרפואית).

בודקת בדיקה וגינאלית מ כ א י ב ה, ואומרת "זה יהיה ארוך", ובקלילות יוצאת מהחדר.

ואני ל ב ד.

מסתכלת על התקרה, מנסה למצוא איזה זבוב שיהיה לי חבר להעביר איתו את הזמן, והזמן יקר ערך וארוך כשאתה לבד. הצירים מתחילים להגיע בהתחלה כל 10 דקות ציר, ואני גיבורה, נושכת שפתיים, כי זה לא מכובד להיאנח, חס וחלילה להוציא הגה (הרי הייתי מדנ"ית בצבא).

והשעות עוברות, והתקרה כבר מוכרת לי כמו כף ידי, כל פיצוץ בתקרה, כל מברשת צבע שעברה לפני כמה וכמה שנים.

והצירים כל 5 דקות, ואני לבד, מתאפקת.

ברקע קולות בכי של נשים שכואבות, ואני שומעת, והפחד גובר, בכי של תינוק, והייאוש הופך לתקווה, עובר מעט, אולי גם אני אלד ואראה את התינוק שלי, ואחבק אותו.

הגיע הבוקר, ומחליפים משמרת, נכנסים רופאים ואחיות לחדר… איזה *חדר*…- פינה שמוסתרת ע"י וילון…

והרופא שואל "מ-ה יש לנו?", ולא "מ-י יש לנו?"… אני בן אדם שחושב ומרגיש, ולא חפץ !!!

האחות העיפה מוסיפה בלקוניות פרטים טכניים, אני מחייכת (אולי מישהו יחזיר חיוך…), אבל הם ממהרים לוילון הבא.

הבוקר עובר לי בעצלתיים, ואני שוכבת על הגב, הרוסה מכאבי גב, ולא מוציאה הגה. בעלי מחכה בחוץ. סוף סוף מרשים לו להיכנס לתת לי נשיקה חטופה, והוא חייב מיד לצאת, כי לידה מתקרבת בוילון מספר 2.

ואני שוב לבד, טעם הנשיקה בפי, ואני מתענגת עליה.

והצירים גוברים וכואב לי נורא, ואני בשקט, מתאפקת, נושכת שפתיים, מזריקים לי חומר טשטוש, ואני מנמנמת, מתעוררת, כואבת, ברקע אני שומעת אחיות מחליפות מרשם של עוגת גבינה.

השעה 5 אחה"צ. מגיע סיור של יולדות לראות את חדר הלידה, איזה כיף…אנשים… האחות שהעבירה לי את קורס ההכנה ללידה מזהה אותי, ניגשת אלי, מלטפת את ראשי… איזה עונג! מסבירה לי לנשום ולהרפות ולא להתאפק. אני מסתכלת אליה בעיניים כמהות לעוד ליטוף, אבל היא ממהרת עם הקבוצה.

הכאבים בלתי נסבלים, צירים כל דקה, אני שוכבת על הגב, לא יכולה לזוז, החגורות לוחצות ועושות לי סימן אדום בבטן, הדמעות זולגות לאיטן על הלחיים.. אין מושיע… מתי זה יגמר ??

בשעה 8 אני מרגישה לחץ לקקי, ואני בקול חלוש קוראת לאחות, אבל היא לא שומעת אותי, היא עסוקה.

אחרי דקות ארוכות כנצח, היא מגיעה, בודקת ואומרת "יופי, את בלידה, להרים רגליים למעלה!".

מכסה את הרגליים בסדין ירוק, ומסבירה לי איך ללחוץ, "לקחת אויר, להפסיק לנשום, וללחוץ". ואני, חיילת ממושמעת, לוחצת ולוחצת, והתינוק לא יוצא. "תלחצי" היא צועקת, ואני מה-זה מתאמצת, והתינוק לא רוצה לצאת. היא קוראת לחברה, מגיעה מילדת, שמזכירה לי מפקדת בסיביר, וזו מסבירה לי שוב לקחת אויר-להפסיק לנשום-ללחוץ, אני מנסה בכל כוחי ללחוץ. היא מתיישבת לי על הבטן ודוחפת. כואב לי הראש, כואבת לי הלחיצה שלה על הבטן, והרגליים רועדות לי….אמאל'ה…האחות חותכת, והתינוק יוצא!

בכי ראשון. יש לך בן, היא מראה לי מרחוק, וישר שמה אותו על המשקל…רגע! אני רוצה לראות. אני רוצה להרגיש אותו, לנשק אותו. היא מסבירה "צריך לנקות, צריך לחתל, צריך לבדוק"…

אני מותשת, רגליים למעלה, השלייה יוצאת, מזל-טוב.התינוק שלי, אני רוצה אותו לידי, אבל הוא ברוב כבוד והדר מובל לתינוקיה.

מגיע רופא לתפור. אני שואלת אותו אם היה לו ציון טוב במלאכה בבית הספר…מנסה לסחוט חיוך מפיו, הוא אפילו לא מרים ראש.

אחרי 17 שעות של כאב ובדידות נולד לי בן.

ציר שמח

השעה 4 לפנות בוקר. יולדת מגיעה לחדר לידה, מלווה בבעלה ובדולה – תומכת לידה.

בחדר הקבלה מקבלת אותה אחות, שואלת "מה שמך, למה הגעת (!)", "צירים" היא עונה, "בואי כנסי לחדר, נחבר אותך למוניטור, נראה מה המצב".

היולדת נכנסת לחדר, הבעל הולך לעשות סידורי הרשמה פורמלים של בית חולים.

מחוברת למוניטור, הדולה עושה לה רפלקסולוגיה תוך כדי שמיעת קולות דופק העובר, מזכירה ליולדת להרפות ולנשום נשימות עמוקות.

המיילדת נכנסה לחדר בחיוך, שואלת שאלות פורמליות: גיל, הערכת משקל, בעיות בהריון… ובודקת בדיקה וגינאלית, פתיחה של 4 ס"מ.

יופי, אפשר להיכנס לחדר לידה טבעי.

המיילדת שואלת אם היולדת רוצה לעשות חוקן, היולדת עונה שעשתה בבית, והמיילדת מציעה לה להיכנס להתקלח.

הדולה נכנסת לחדר הטבעי, ממלאה את הג'קוזי במים, מטפטפת טיפות לוונדר, מכבה אורות מיותרים, מדליקה קטורת עם ריח נעים בחדר ושמה בטייפ מוסיקה מרגיעה.

היולדת נכנסת למים, איזה פינוק, המים מרגיעים את הצירים, הבעל שהגיע מהסידורים נכנס לחדר, יושב ליד אשתו, מלטף את ידה, בעוד התומכת לידה מעסה את כתפיה.

כולנו נושמים ביחד, לקחת אויר ולאט לאט להוציא, היולדת בשקט ובשלווה נכנסת לתוך עצמה, עוצמת עיניים, נהנית מהמגע המלטף של הבעל.

אחרי חצי שעה צריך לצאת מהמים.

הצירים מתגברים, הדולה מביאה את הכדור, היולדת יושבת עליו, תנועות אגן ונשימות עוזרות להפיג מעט את כאב הצירים. היולדת נשענת על התומכת ומתנועעת. התומכת נושמת בקול רם, להזכיר ליולדת לנשום. כואב, הצירים מתגברים. "יופי!" אומרת תומכת הלידה, "את מתקדמת". היולדת נשענת על בעלה שמלטף את ראשה ברכות והתומכת מעסה את הגב בשמן שקדים לוונדר וגרניום, שמרפים מעט את השרירים וכאבי הגב. זה הזמן לשתות משהו מתוק לקבל אנרגיה. היולדת מעדיפה נקטר אפרסק, לוגמת בלגימות קטנות ומתוקות. מספרים בדיחה, נזכרים במשהו מצחיק, ומנהלים בין ציר לציר שיחה על החיים, על העבודה…

זה הזמן להשאיר מעט את הזוג לבד. הדולה יוצאת, לא לפני שהיא נותנת הוראה בקריצה לבעל להתנשק נשיקה צרפתית (משחרר אוקסיטוצין טבעי) ולשחק בפטמות….למה לא להנות באישור רפואי ??

השעות עוברות, המיילדת נכנסת לבדוק מה מצב היולדת, מחייכת, מעודדת, בודקת ואומרת "יופי, התקדמות, נפלא, הגעת לפתיחה של 8 ס"מ, עוד מעט ואת יולדת". היולדת מביטה במבט מזוגג, לא מאמין. כואב, הצירים תכופים מאוד. יאללה, שוב למים, מחממים את המים, והתומכת שולחת את הבעל להביא ארטיק קרח בטעם תות.

בינתיים היולדת במים החמימים, נושמת בריכוז בכל ציר, התומכת עושה רפלקסולוגיה ברגליים באזור הרחם, ההיפופיזה והרגעה.

היולדת והתומכת שרות לתינוק שירים שקטים ורגועים ומזמינות את העובר לצאת החוצה לעולם של אהבה, לאבא ואמא שאוהבים אותו ומחכים לו. הקולות הנמוכים של השירה גורמים כנראה התרגשות לעובר והוא זז כמו במסיבת ריקודים. איזו התרגשות. הבעל מביא את הארטיק והיולדת מלקקת בשקיקה את הטעם הקר והמתוק.

הבעל מחליט להראות את כישרונו בצילום, והיולדת משתפת פעולה בפוזות ופרצופים למצלמה. איזה זיכרון נפלא יהיה אח"כ לתינוק שיצא ויראה תמונות לפני ואחרי. היולדת מרגישה לחץ לקקי "איזה יופי" קוראת המילדת בהתרגשות.

יוצאים מהאמבטיה לאט ובכאב, התומכת מנגבת את היולדת, הבעל קורא למיילדת, המיילדת מגיעה.

בבדיקה היא מחייכת, "יופי, הגעת לפתיחה מלאה, רוצה להתחיל ללחוץ?".

היולדת מסתכלת עליי, סיכמנו בינינו לפני, שהיא לוחצת רק כשהיא מרגישה שיש צורך ללחוץ. היא בחיוך מבויש אומרת למיילדת "לא, עדיין לא מרגישה צורך ללחוץ". "או.קיי" עונה המיילדת, "נחכה".

היולדת נשכבת במיטה למנוחה, היא עוצמת עיניים, התומכת בקול שקט, לרקע המוסיקה הנעימה נכנסת עם היולדת לדמיון מודרך. כל נשימה קרן אור חמה וזוהרת נכנסת דרך האף… בית החזה.. בטן.. מלטפת את התינוק באהבה וחום…

הבעל מלטף את הבטן עם שמן שקדים חם, בפתח הנרתיק מונחת מגבת חמימה.

היולדת בעיניים עצומות, רפויה, נושמת לאט לאט….והנה זה מתחיל- לוחץץץץ! המיילדת מגיעה. היולדת שוכבת על הצד, רגל אחת ישרה, אחת כפופה, מגיע ציר, יופי, ללחוץ.

היולדת לוקחת אויר, ובנשיפה בלומה כמו ניפוח בלון, לוחצת יופי!.

המיילדת מתבקשת ע"י התומכת לעשות עיסוי פרינאום, המיילדת שופכת שמן ועושה עיסוי נפלא.

שמים מראה גדולה, יופי, את רואה את הראש, תלחצי, והיולדת כמו חיית טרף, לוקחת אויר ולוחצת יופי.

עוד לחיצה, הראש בחוץ והופ, התינוק בחוץ, יש בן! איזו הקלה, התינוק בוכה, האבא בוכה.

המיילדת מחייכת בפעם המי יודע כמה, הראתה התרגשות כזו.

התינוק מונח על בטן האמא, כן היא כבר לא "יולדת"…היא א-מ-א! "איזה ממי, תראה הוא דומה לך בדיוק. בוא לאמא". התומכת עוזרת לאמא להניח את התינוק ליד הפטמה, התינוק פותח פה קטן ומנסה לינוק, פותח עיניים, מסתכל… מביט…

המיילדת מציעה לאבא לחתוך את חבל הטבור, האב עושה זאת בשמחה ובהתרגשות.

הפעם תומכת הלידה היא הצלמת, חיוך טיפשי של הורים מאושרים.

השליה יוצאת, יופי, מזל-טוב, הכל עבר בשלום, אין חתך.

המיילדת מתרגשת, מנקה את האם, מברכת במזל-טוב ויוצאת.

ההורים הטריים מתנשקים, מאושרים, מתרגשים. זה הזמן לתומכת להגיד שלום. "תודה לך" ההורים אומרים, "לא היינו יכולים לעשות את זה בלעדייך". הדולה מחייכת.

זו אני, אותה יולדת מפוחדת מלפני 31 שנים

כרמי מרציאנו קורס דולות Bדולה

שתפו את הפוסט:

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב email

עוד פוסטים מעניינים:

כיף איתנו. בואי ללמוד לגעת בחיים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *